הלכות איסור לשון הרע בענייני שידוכין
מאת הגאון הגדול רבי שמאי קהת הכהן גרוס שליט"א מפוסקי דורנו שליט"א
מערכת קול מצהלות3 דק׳ קריאה
א. "מאוד צריך ליזהר ממדות הגרועות, שרגילים לגנות צד אחד לעיני צד אחר על עניינים שאין בהם ממש" – לשון ה'חפץ חיים' (הל' איסורי רכילות, מקור החיים, כלל ט אות ה), וכגון, אם הבחור הוא תמים ואינו חריף כל כך להבין ערמומיות של בני אדם ורמאותיהם כדו', יזהר מאוד שלא לומר כן כשמבררים אצל הבחור, כי יתכן שבכך יתגנה אצל הלה, שיחשבהו לשוטה, ולא ירצה להשתדך עמו. [ועל אחת כמה וכמה שאסור להתבטא בלשון גנאי ולומר על מי שאינו חריף כל כך, "שאינו מאה אחוז" וכדומה... והרי אם הוא ממש פתי - יראה זאת בעצמו ואינו צריך להישאל בחוות דעתו... ובודאי שאל יאמר כך כשמבררין כן על נערה, כי מה צורך יש לה אחר החתונה ל'חריפות' בכדי לנהל את צרכי הבית וכדו' (עיי"ש בח"ח).
ב. וכן אם מבררים אצל אדם על מדת חכמתו בתורה של המדובר, והבחור אינו לומד גדול או שאינו מתמיד כל כך בלימודו, אין לגלות הדבר לזה ששואל עליו, משום דאיהו דאפסיד אנפשיה (-הוא הפסיד לעצמו), שהיה לו להוליכו לת"ח שינסה חכמתו בתורה עד היכן מגעת, ומדלא עשה כן - נתרצה בדבר. ומה גם שבדרך כלל סתם בני אדם מחפשים בחור בינוני. ואף אם עשה כן, צריך ביישוב הדעת לדון בדבר לפי עניין השידוך, עד כמה צריכה להגיע ידיעתו בתורה, ויש להיזהר שלא להגדיל חסרון ידיעתו בתורה יותר ממה שהוא, דאי לאו הכי יכול להיכשל באיסור לשון הרע דאורייתא (עיי"ש אות ו' ובבאמ"ח שם).
ג. מעיקר הדין, חסרון בענייני אפיקורסת רח"ל צריך לגלות (שם). ועם כל זה צריך מאוד להיזהר בכך, באופן שהמדובר או המדוברת נתחנכו במוסדות המיוסדים על טרת הקודש, שבדרך כלל, אין לחשוש בכה"ג לחששא ד"שמא מינות נזרקה בו" וכיו"ב. [ואמנם בפרט היוצא מן הכלל, כדאי וראוי לנשאל להתייעץ עם הראש ישיבה היאך ובאיזה אופן לגלות, כי פעמים יתכן שהמדובר עבר 'משבר' בלימודיו וכדו', ומתוך כך התדרדר רח"ל, ואח"כ התחזק וחזר ללימודו וליר"ש, [דבכה"ג ודאי אסור לגלות מאומה].
ד. אסור לספר שהמדובר יש לו מדות מגונות, או מדה פלונית מגונה, כי אין בחור שמושל בכל המדות, והרי כל אחד ירד לזה העולם בכדי לעבוד על מדה מסוימת, כידוע מספה"ק. וכמה עגמת נפש ושפיכות דמים יכול להיגרם עקב כך שלא שם הנשאל רסן על פיו ומדבר ככל העולה על רוחו, אם מחמת שנאה או נגיעות אחרות [וכבר המליצו על כך במה שאמרו חז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", שכמו בקריעת ים סוף היו מקטרגים שקטרגו, הללו עובדי ע"ז והללו וכוי, כן יש מקטרגים בשידוך...], ומה גם שהרבה פעמים טועה הנשאל בדמיונו ואינו מעריכו כראוי והוי בכלל "מוציא שם רע" רח"ל, ואמנם המציאות מוכיחה שאחרה החתונה רבים משתנים לטובה הן בלימוד התורה והן במידות טובות, ועל אף שבבחרותם לא התמידו בלימודם ולא הצטיינו במדות טובות, אחרי נישואיהם החלו להתמיד ועבדו על עצמם, ומוסיפים והולכים בכל יום במדות טובות וביר"ש. [ומה"ט נלענ"ד שלא נכון בד"כ להשתמש בגרפולוג, דהיינו ליתן הכתב שלו - שלא בידיעתו - בכדי להיוודע אודות טבעו ומדותיו, כי זה מטעה לפעמים, וגם שאינו מראה אם המדובר עובד על עצמו ומשנה טבעו, וד"ל].
ה. גם אם אינו מפרט החסרון, אסור לומר בלשון שמשתמע לרע, כגון: "שידוך זה אינו בשבילך", וכדומה, וכן אם ברור לכל שהוא מכיר את הצד השני, אסור לו לומר שאינו מכיר. אבל אם שואלים אותו על שתי הצעות - מה חשוב יותר, מותר לו לומר איזה שידוך חשוב יותר.
ו. כשאדם נשאל על טיבו של בחור, חייב להוסיף קצת ממעלותיו [אבל בל יגזים הרבה], כי דרך רוב בני אדם שמגזימים קצת בלשונם [עיין חולין צ: רש"י ד"ה לשון הבאי], ואם ידקדק בלשונו ויאמר אך ורק את האמת, בלי להוסיף כלום, יהא השומע סבור שיש להפחית קצת מהשבח ששמע, לפיכך על הנשאל להוסיף מעט בתאור המעלות [עיין ביור"ד סי' שדמ ס"א, דכשמספידין מוסיפין קצת שבח, ורק שלא יוסיפו הרבה, עיי"ש].
ז. כשנשאל אודות מצב הבריאות, אזי אם יודע בבירור - ולא מפי השמועה! – שהמדובר יש לו איזה חולי, והדבר אינו מפורסם, כי אינו ניכר לכל, יש אופנים שמותר לגלות בכמה תנאים [כגון, שיודע בבירור שזה חולי ולא סתם שהוא חלש בטבעו; שלא יגדיל את עניין המחלה יותר ממה שהיא; שיכווין לתועלת המחותן, ולא חלילה מחמת שנאת החתן, ויתבונן אם דבריו יהיו לתועלת, לאפוקי אם משער שהלה לא ישמע לו וישתדך עמו], ועל כן טוב שייתייעץ עם רב מורה דרך או עם הראש ישיבה שלו, כדי לדעת מה רשאי לגלות ומה אסור משום איסור רכילות [עיין ח"ח הל' רכילות, מקור החיים, ציור ג כלל ט אות ו' ובבאמ"ח שם]. וכל זה אמור כשמדובר באיזה מחלה רצינית רח"ל. אבל אם רק יודע או ראה שהלה לוקח איזה תרופה וכדו', אסור לו לגלות מאומה, כי בזמננו רבים סובלים ממיחושים, חולשות או אלרגיות שונות, ואם יספר שהלה לוקח תרופות וכדו', יחשבו שיש לו איזה חולי, והשידוך יימנע.
ח. כשם שאסור לדבר לשון הרע על הבחור או על הבתולה, כך אסור לדבר על משפחות המחותנים, מלבד אם המשפחה אינה מתנהגת כשורה, או שהמחותן הוא רע מעשים, וכדומה, ה"י. וצריך זהירות יתירה בזה שחלילה לא יוציא שם רע על המשפחה, ואם חז"ל אמרו לשון הרע הורגת שלשה [את האומרו, המקבלו ואת זה שאומר עליו. עיין ערכין טז:, ירושלמי פאה פ"א הי"א; ועיין רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ג], הרי שלפעמים בהוצאת שם רע יכול להרוג יותר משלשה רח"ל, וכבר אמרו שעל עון מוציא ש"ר אין צריך למחול לו [עיין או"ח סי' תרי ס"ב ובמג"א].
ט. דבר שכיח הוא ששדכן הציע איזה שידוך, ואח"כ בא שדכן אחר ומציע שידוך אחר, ושואל המחותן את השדכן השני מה דעתו על הבחור שהציע הראשון, באופן שכזה ח"ו שידבר סרה מחמת נגיעות שלו – כדי שלא יצא אל הפועל השידוך שהלה הציע [עיי' במהרש"א קידושין דף עא - שיזהרו השדכנים לא לגלות פסולים, והם חשודים ע"כ].
י. אם הציעו למחותן איזה בחור, ומסרב בו, צריך להשכיל לדעת איך לסרב ולהתחמק, וחלילה מלהתבטא על המדובר באיזה לשון של גנאי. ואם בלא דעת התבטא הלה בפני השדכן באיזה לשון של גנאי ובזיון, חלילה לו לשדכן למסור לצד השני את דברי הגנאי הללו, כי זוהי רכילות ממש, רק עליו להתחכם ולחפש איזה תירוץ לצד השני.
יא. "אסור לומר, פלוני רצה לשדך עמי ואני לא רציתי, מפני שמתבייש האחר וזה מתגאה ונהנה לבו" (ספר חסידים סי' קלט).
יב. כתיב [צפניה ג, יג]: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמּَצֵא בְּפִיהֶם לָשׁוֹן תַּרְמִית וגו', ועל כן "אם יש לאדם בן או בת, לא יאמר: כך וכך רוצים ליתן [לי], אם הייתי נותן בתי לאיש פלוני או בני לבת פלוני... ולא היו דברים מעולם" (שם סי' שפח).
יג. יש טועים ואומרים שאם הזיווג הוא מן השמים אף אחד לא יכול לקלקל את השידוך, ואפילו אם ידבר רע לא יקלקל כלום בדיבורו, וטעות היא, יען כי אנו מצווים להתנהג בדיבורינו על פי התורה שציונו הקב"ה, ולענות רק כפי המותר לנו, והשי"ת יעשה מה שנראה לו, ומגלגלין חובה על יד חייב וזכות על ידי זכאי [עיי' ספר חסידים סי' קסו]. ולכן כשנשאל אדם בעניין שידוכין, עליו לייעץ לחבירו לפי מה שנראה טוב לו, ולשם שמים. ונקוט כלל זה בידך: מה שהיית רוצה שידברו על בנך או בתך, הוא אשר תדבר על בן או בת חברך! וכל ספק שיש לו לאדם, עליו לשאול לרב הבקי בהלכות לשון הרע, כמו ששואל שאר כל הספקות שיש לו בהלכה, וכבר אמר החכם מכל אדם [משלי כא, כג]: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".